ירושלמי- מה מלמד ה"סימן" לזמן קריאת שמע

מאימתי קורין את שמע בערבית? כך שואלת המשנה, וגם עונה "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". בנוסף על תשובת המשנה, מוסיפה הגמרא תשובות רבות. כולן, חוץ מאחת, מגדירות את זמן קריאת שמע ע"י הופעות שונות של סעודת הערב. 

ההבדל בין התלמודים, הוא שבירושלמי יש רק שני זמנים, ושניהם עוסקים בסעודת הערב שבאה ע"י ההתחדשות של יום חדש. במשנה - הכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, כיון שנטהרו ע"י יום חדש. ובגמרא - בני אדם נכנסים לאכול סעודת שבת. 

לעומת זאת, בבבלי יש דעות רבות נוספות המגדירות את הזמן ע"י סעודת ערב של חול, בצורות שונות. 

הבדל זה נובע מההבנה של קריאת שמע של ערבית. 

בבבלי (ד:) אומרים כך:

"תניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב, ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה.

אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך. וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה."

בבבלי סוברים שיש סכנה שאדם ימשך אחר החומריות, ויאבד את הרוחניות. בערב אדם עייף, והמפגש עם החומריות עלול להפיל אותו. לכן בשעה שבה הוא בא לסעוד את עולמו החומרי, עליו להקדים ולחזק את עולמו הרוחני. 

לעומת זאת, בירושלמי המשמעות של קריאת שמע היא התייחסות להתחדשות של יום חדש. כאשר מתחדש יום, אנו חווים את ההתחדשות ע"י אכילה. כך בסעודת שבת, וכן כהנים בתרומתם. 

הבדל זה מופיע גם בזמן שבו קוראים קריאת שמע בפועל. 

בבבלי - בבית הכנסת בתחילת הערב. לעומת זאת בירושלמי היו מתפללים לפני זמן קריאת שמע, והיו קוראים קריאת שמע עם ברכותיה על המיטה בסמוך לשינה. 

בבבלי קוראים לפני סוף סדר יומו של האדם, בשביל לרומם את החיים שבסוף היום. 

ובירושלמי קוראים אחר כל ענייני סוף היום, בסמוך לשינה שזה בעצם תחילת היום החדש, וכמו בעניין מאה ברכות בכל יום, שהבית יוסף מונה אותם מברכת המפיל. 

באמת יש בלילה את שתי הבחינות הללו. מצד אחד הוא זמן של חושך וחולשה, אחר היום. ומצד שני הוא התחדשות של יום חדש. 

בגלות, הדומה ללילה, שתורתה נקראת "במחשכים הושיבני", מדגישים את הצד של החולשה והחושך. בתורת א"י מדגישים את ההתחדשות. "אלו ואלו דברי א-לקים חיים".